תקווה חדשה לפלסטינים? תנועת הסולידריות הבינלאומית

הואיידה אראף

תנועת הסולידריות הבינלאומית (ISM) הוקמה כדי לתמוך ולחזק את ההתנגדות הלא-אלימה הפלסטינית לכיבוש הישראלי בשטחים בכבושים הפלסטינים. העם הפלסטיני מנושל מאז 1948 – יותר מ-750,000 בני אדם גורשו מאדמותיהם כדי לאפשר את הקמת מדינת ישראל, וכ-3 מיליון חיים תחת כיבוש צבאי ישראלי בגדה המערבית ורצועת עזה מאז 1967 – נקט צורות שונות של מאבק עם השנים בניסיון להשיב לעצמו את מולדתו. הקהילה הבינלאומית רואה בעיקר את המאבק המזוין הפלסטיני, ואינה מכירה כמעט בכלל את המאבק הלא-אלים החשוב הרבה יותר מצד העם הפלסטיני, ששיאו ניכר ב"אינתיפאדה" – ההתקוממות הפלסטינית (1993-1987). במרוצת השנים, המאבק העממי הפלסטיני כלל גם חרם על מוצרים ושירותים ישראליים, דחיית המנהל הצבאי הישראלי, הקמת בתי ספר שכונתיים (כאשר הצבא הישראלי סגר בתי ספר ואוניברסיטאות פלסטיניים), צעדות המונים, שביתות, הימנעות מתשלום מסים ועוד.

בפרוץ האינתיפאדה הנוכחית בספטמבר 2000, מפגינים שיצאו לרחובות ברמאללה, שכם, עזה, ירושלים ובמקומות

אחרים, נענו בכוח צבאי אכזר'

שקיפד את חייהם של יותר מ-100 פלסטינים בחודש אחד. הצבא הישראלי נקט אמצעי הפחדה וענישה על כך ההעזה להתקומם נגד הדיכוי.

בשבועות הראשונים של האינתיפאדה, פשטה המחאה בחברה הפלסטינית כולה – גברים, נשים וילדים. מסוקי קרב, טנקים, נגמ"שים וחיילים נושאי מקלעים שימשו לתקוף את המפגינים.

המסר היה ברור – לא יחוסו על אזרחים. גברים, נשים וילדים פלסטינים כאחד הם מטרה לירי אם יצאו למחות נגד הכיבוש. בנוסף, ריבוי המחסומים, הריסת הכבישים בשטחים והוצאת תנועתם של הפלסטינים אל מחוץ לחוק החריפו את הפיצול בקרב האזרחים פלסטינים ופגעו ביכולתם להתארגן. כל האמצעים האלה, תוך התפכחות ותחושת תשישות גוברת והולכת, הבהירו כי העם הפלסטיני זקוק לכוחות חדשים כדי להעצים את ההתנגדות האזרחית הלא-אלימה.

המשאבים העומדים לרשות ממשלת ישראל ידועים היטב – למעלה מ-2 מיליארד דולר בסיוע צבאי ישיר מארה"ב, עוד מיליארד דולר בסיוע לא-צבאי ישיר מארה"ב, מאות מיליוני דולר מקרנות פרטיות, ותמיכה דיפלומטית ללא-סייג של מעצמת-העל היחידה בעולם שבכוחה להטיל וטו על כל החלטה של מועצת הביטחון של האו"ם המאלצת את ישראל להישמע לחוק הבינלאומי. לפלסטינים אין משאבים כאלה, מעבר לתחושות סולידריות בלתי-מאורגנות בקרב מיליוני בני אדם ברחבי העולם.

תחושה זו של סולידריות, אזרחים אלה, ניתן לתאר כמשאב המסוגל להעניק לפלסטינים את היכולת לקרוא תגר על מדכאיהם ואף על הקהילה הבינלאומית כולה כנגד הכיבוש הישראלי האכזר שאותו יש לסיים.

לפלסטינים, עם החי תחת כיבוש, זכות המתבטאת בחוק הבינלאומי* להתנגד לכובשים במאבק מזוין.
ISM מכירה בזכות זו, אבל מאמינה שהתנגדות לא-אלימה עשויה להיות אפקטיבית ורב-עוצמה יותר, ומחויבת לפיכך לשיטות לא-אלימות, לפעולה ישירה ולעקרונות של התמודדות ואִתגוּר כוחות הכיבוש והמדיניות של ישראל.

האסטרטגיה שלISM מתבססת על היענות ל-4 צרכים:

הגנה: אזרחים פלסטינים הפועלים או מוחים לבדם, ניצבים לעתים קרובות מול ביטויי אלימות קטלניים. הפלסטינים עברו דה-הומניזציה במידה כזו שהם מואשמים אפילו בחיסולים שמבצעים בהם כוחות הצבא הישראלי. פגיעה בילדים פלסטינים מוצדקת על ידי הישראלים בתירוץ שהם "משליכים אבנים על חיילים" כאילו זו סיבה לירות קליעים בראשיהם, ונשים פלסטיניות רבות גוועו במחסומים (כאשר חיילים ישראלים מנעו מהם לעבור לשם קבלת טיפול רפואי), נורו בהלכם ברחובות במקומות מגוריהם, ונמעכו למוות בתוך בתיהם (כאשר חיילים הורסים את בתיהן בעודן בפנים). איש לא רואה בישראל אחראית למות פלסטינים. הקהילה הבינלאומית לא ממלאת את חובתה כלפי העם הפלסטיני, לכבד את מעמדם כאזרחים הזכאים להגנה מתוקף אמנת ז'נבה הרביעית.

נוכחותם של אזרחים זרים מספקת מידה מסוימת של הגנה לאותם פלסטינים המתמודדים עם אכזריות הכיבוש מדי יום ביומו. בנוכחות אזרחים זרים, האלימות קטלנית מעט פחות.

תיאור המאבק ומתן קול לפלסטינים: הכוחות הטוענים לחזקה ופועלים בדרכים שונות לקיים את אחיזת ישראל בשטחי הפלסטינים, להתמיד בכיבוש ואף להרחיב את מדיניות ההתנחלות הישראלית, זוכים לגישה רחבה לאמצעי התקשורת ולשאר משאבים כדי לשחק בעובדות ולהעניק לגיטימציה לשלילה הגורפת של זכויות יסוד מן העם הפלסטיני. חשוב להראות שמאבק הפלסטינים אינו נגד ישראל או העם היהודי אלא מאבק נגד הכיבוש, הדיכוי ושלילת החירות. אזרחי חוץ היוצאים לרחוב עם הפלסטינים עוזרים להמחיש את העובדה שהמאבק הפלסטיני הוא למען ערכים אוניברסליים של שוויון, זכויות אדם, כבוד וחירות.

עדות ראייה: בהזמנת אנשים מרחבי העולם לבוא לשטחים הפלסטינים הכבושים, אנו מרחיבים את התיעוד וחומר הראיות הקיים למה שקורה בשטח. רייצ'ל קורי, מתנדבת ה-ISM שנרצחה כאשר דחפור ישראלי מעך את גופה ב-16 במרץ 2003, כתבה: "כל הקריאה, הנוכחות בכנסים, הצפייה בסרטי תעודה, ושמיעת עדויות בעל פה לא הכינו אותי למציאות השוררת פה." אבל אנו רוצים להבטיח שדיווחים בעל פה אכן יגיעו לאוזני הציבור, ואם אמצעי התקשורת המרכזיים לא יארו במדויק את המאבק נגד הדיכוי, הרי יעשו זאת פעילי ISM.

ובזכות מאמצים כאלה, יבוא היום שבו יביט העולם אחורה ויאמר, "לו רק ידענו…" אנחנו עמלים להביא יום זה מוקדם יותר מאשר מאוחר.

תקווה: הפלסטינים חשים נטושים על ידי הקהילה הבינלאומית. זה שנים היא מתעלמת מניסיונותיהם להביא לכיבוד החלטות האו"ם והחוק הבינלאומי.

עובדה זו, והשליטה המוחלטת של ישראל בכל דרכי הכניסה והיציאה מהשטחים הפלסטיניים, זרעו תחושה של בידוד קיצוני וייאוש, ושללו מהפלסטינים כל תקווה לעתיד טוב יותר. אזרחים זרים המגיעים הנה לעמוד שכם אחד עם העם הפלסטיני פרצו את חומת הבידוד הזו ומעניקים שביב של תקווה שמישהו מקשיב. אסטרטגיית המתאבדים המכוונת נגד אזרחים ישראלים, אותה מוקיעה הקהילה הבינלאומית בצדק, היא תוצאה ישירה של אכזריות הכיבוש והייאוש שהוא זורע. אם גופים מוכרים בינלאומיים וממשלות החתומות על אמנת ז'נבה הרביעית ימשיכו להירתע מפעולה ישירה בתמיכה לזכותם הלגיטימית של הפלסטינים לחירות, ורק ימשיכו להעלות מס שפתיים לזכויות האדם של הפלסטינים, הקהילה הבינלאומית משגרת בכך מסר ישיר של חוסר-תקווה לבני אדם שכבר סבלו מספיק תחת הכיבוש.

תחושה ברורה של צדק, ארגון קהילתי והיכולת לעמוד איתן מול כיבוש מתמשך – זה כוחו של העם הפלסטיני. ה-ISM מחויבת לתמוך במאמצי התנגדות אלה באמצעות קולנו והפעולה הישירה הלא-אלימה בשטח מול הכיבוש הישראלי, ובמאבק לחירות הנשללת זמן כה רב.

* החלטת העצרת הכללית של האו"ם 37/43 מאששת את זכותו של עם כבוש להתנגד לכיבוש זר בכל האמצעים העומדים לרשותו, בכלל זה מאבק מזוין.

פורסם בגיליון 58 של "הרובה השבור", מאי 2003