Ayelet Brachfeld: declaration upon refusing to serve in the army

ב-12 לפברואר 2018 אסרב לשרת בצבא ההגנה לישראל, סירוב שעונשו כליאה. הסירוב הזה הוא סירוב פוליטי מצפוני, ואני מבצעת אותו אחרי חשיבה רבה וארוכה והחלטה שהעקרונות שלי חשובים לי מדי בשביל לשים אותם בצד, שאני לא מוכנה לשרת במערכת שאני מתנגדת לאופן הפעולה שלה, ושאם רוצים שמשהו ישתנה חייבים לקום ולעשות.
מדינת ישראל ב-51 השנים האחרונות שולטת בשטחי יהודה ושומרון ועזה ביד קשה. אנחנו מגבילים את אספקת המים, החשמל והתרופות של האוכלוסייה הפלסטינית, מחליטים מי נכנס ומי יוצא ומפקחים על כל אספקט בחיי היומיום שלהם. המדינה אולי עושה את ההחלטות, אך הגוף המבצע הוא צה"ל. החיילים פועלים תחת פקודות שנוגדות זכויות אדם בסיסיות, מתייחסים לתושבי השטחים ועזה באלימות וחוסר אנושיות, ומגנים על ההתנחלויות הלא חוקיות בשטחים. יותר מזה- אלו שלוקחים בכך חלק מחונכים לחשוב שזה הכרחי ומשהו להתפאר בו. המיליטריזם, שחלחל לכל פן בחברה הישראלית, חדר עמוק למערכת החינוך ובתי הספר עוסקים בהכנה ל"שירות משמעותי", הרצאות ושיחות עם חיילים - הכול בשביל שלא נטיל ספק בעצם השירות הצבאי. מסבירים לנו שאלימות בארץ היא תוצאה בלתי נמנעת של הנסיבות, ומשכנעים אותנו שאין בכוחנו לשנות את הנסיבות האלו, ובכך מחנכים אותנו לחשוב על הצבא כהמשך הטבעי והלגיטימי היחיד של שנותינו במערכת החינוך, ואני מסרבת לקחת חלק באמונה העיוורת הזו.
נמאס לי לשמוע ילדים בגילי אומרים ש"אין ברירה". נמאס לי שחושבים ששום דבר לא ישתנה. נמאס לי שחושבים שזה יותר גדול מאתנו. מבחינתי, יש כאן אי צדק משווע, והדבר הראשון שאפשר לעשות זה לא לקחת בו חלק. אני לא מתיימרת לדעת הכול- אני בת 18, אני לא יודעת איך לפתור את הסכסוך, אני לא יודעת מה יקרה אם כולם לא יתגייסו, אני לא יודעת מה יקרה אם נצא מהשטחים בבת אחת- אבל אני כן יודעת שכרגע, אנחנו שולטים על עם אחר ושוללים ממנו את זכויותיו. אני יודעת שהממשלה מציבה נערים בני 18 בתוך אוכלוסייה אזרחית ומטילה עליהם פעולות שיטור שכרוכות בהפעלת אלימות ולגיטימציה להרג. אני יודעת שבשם הביטחון לכאורה של אזרחי ישראל פוגעים במאות אלפי אנשים חפים מפשע. אני יודעת שממשלת ישראל משקיעה כספים ומשאבים בהתנחלויות ובשמירת הסטטוס קוו לפיו אנחנו במלחמה תמידית, במקום לחתור לכיוון שיחות שלום ופשרה- ואני בעיקר יודעת ובטוחה שהשלום אפשרי.
בכיתות י"א-י"ב למדתי בבית ספר בינלאומי בחו"ל, ואחרי מפגשים וחברויות עם תלמידים ממדינות ערב- חלקם גם דור שלישי לפליטים פלסטינים, חוויתי כמה מעט אנחנו יודעים זה על זה וכמה מועילות יכולות להיות שיחות פנים אל פנים. בין בני נוער בארץ היום, הדיבור על המצב בשטחים הכבושים כמעט ולא קיים, העובדות לא ידועות ולא נלמדות, ומרביתם לא פגשו מעולם נוער פלסטיני. למדינה יש אינטרס להשתיק את הדיון הזה וליצור משוואה בין חובת הגיוס לפטריוטיזם. אני מסרבת לקבל את זה. אפשר לחיות במדינה ולאהוב אותה גם אם לא מסכימים עם כל פעולותיה וגם אם מתנגדים לחלק מחוקיה. אני חונכתי לחשיבה עצמאית, להטלת ספק ולפיתוח דעה ועמדה מוסרית משלי, ואם הם בניגוד לחוק במדינת ישראל, זה לא אומר שעליי להתאים את עצמי , אלא שעלי להילחם למען שינוי.
כשהתחלתי לספר לאנשים על התכנית שלי לסרב התגובות שקיבלתי היו ספוגות ברחמים ודאגה: "למה לי לשבת בכלא, זה בכלל לא ישנה כלום, חבל עליי, עדיף שאעשה תפקיד משמעותי בצבא ואפעל לשינוי מבפנים". אני חייבת להשתמש בהזדמנות הזאת כדי להגיד שאין צורך לדאוג לי- אני חושבת שעדיף לי לשבת בכלא מאשר לעשות משהו שמנוגד לערכים שלי ואני מעדיפה להביע מחאה בצורה כזו ולהילחם למען מטרה שאני מאמינה בה. הסירוב לא רק יבטיח לי שאני עומדת מאחורי העקרונות שלי, אלא אני מקווה שהוא גם יעזור להעלות את כל הנושאים הללו לסדר היום ולהביא אותם לעוד קבוצות של אנשים. כי כן יש ברירה. היא באה עם מחיר, כמו כל ברירה, אבל זה מחיר שאני מוכנה לשלם. אני מסרבת לשרת בצבא ההגנה לישראל, הגוף שמבצע את המדיניות ההרסנית של ממשלת ישראל ושנוקט לצורך כך על בסיס יומיומי באלימות, גזענות ואפליה; אני מסרבת לקחת חלק פעיל בדיכוי של העם הפלסטיני; ואני מסרבת להשלים עם התפיסה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני כגזירת גורל נצחית.